אין לי מזל

מה לא עשיתי – אין לי מזל

שמעתם: "לאדם צריך להיות מזל בחיים. אין מזל, אין מה לעשות. מכתוב."
לעיתים תחושת חוסר אונים גורמת לנו לחשוב שכל מה שלא בידינו זה כנראה מלמעלה, ואין מה לעשות. "לימודים – זה גדול עלי, אין לי כישרון. אקח רף נמוך יותר". "בוס לא יודע להעריך עובדים טובים. הוא אוהב חנפנים. אני לא מתחנף לכן הוא לא מקדם אותי". "אני לא מצליח לגבות כסף. לקוח מתחיל להתווכח אתי ואני מוותר. זה הורג אותי. גם ככה אני מציע מחירים נמוכים. לקחתי קורסים עסקיים, אמון אישי, טיפול פסיכולוגי. לא עזר. כשמדובר בכסף אני נחנק." "אני לא נכנס לתחום הבניה כי יש הרבה אנשים לא אגונים. כולם רוצים לסדר אותי". "יש לי פרויקט רשום בפרטי פרטים, מצאתי אנשים שרוצים להשקיע בו כסף, לקדם אותו, נשאר לי רק ללחוץ על הכפתור ואני לא יכול לא זז, תקוע, לא יכול להניע. למה?" "סיימתי תואר שני בהצטיינות. כמאט 3 שנים לא מוצא עבודה. בראיונות עבודה כמה שאני הייתי טוב מכולם, תמיד היו לוקחים את מישהו אחר. אני מיואש כבר"
קריירה, עסקים – זה לא רק כסף. זה מימוש עצמי. זה מעמד חברתי ואישי, זה תחושת הצלחה, זה דימוי עצמי גבוה, זה אנרגיה, זה בריאות, זה תחושת סיפוק, זה חלק לא מבוטל של תחושת האושר.
אם להגיע לרישום בתת המודע אפשר לעשות שינוי בכל תחומי החיים.
אני הולכת לגלות איך הצלחתי לפצח את ה"מכתוב". את אותו הרישום שקובע לנו התנהלות שלנו מול העולם וכיוצא מזה התנהלות של העולם כלפינו.
אנחנו חיים בעולם סובייקטיבי. אנחנו לא רועים את המציאות. המציאות קיימת, אך אין לנו יכולת לראות אותה. כך המוח עובד.
אני אסביר. מוח מקבל מידע דרך החושים. אך אי אפשר לסמוך על המידע שחושים מספקים לנו. למעשה העיניים לא רואות, האזנים לא שומעות כנ"ל שאר החושים. חושים זה רק פונקציה, הם רק קולטנים. אין להם יכולת לפענח את המידע. הם מעבירים אותו הלאה למקום במוח שמעבד את המידע, ולמעשה, הוא זה ש"רואה" או "שומע". כשקולטנים (החושים) מעבירים את המידע למוח, רוב המידע הולך לאיבוד. העיניים, לדוגמה, קולטים 10 מיליון יחידות מידע כל רגע, אך מגיע למקום של אחסון ופיענוח לא יותר מ- 5-9 יחידות מידע במקרה הטוב. כמאט כלום לאומת כמות האינפורמציה המפורטת על מציאות. המוח לא יכול לאכסן כל כך הרבה מידע ואז הוא מסנן, משמיט אותו. מה מוח עושה עם כמות קטנה כזאת של מידע? איך הוא מנצל את חלקיקי המידע לצורך הישרדות. מוח תיחכם תהליכי זיהוי על ידי כך שמסדר אותו לפי חוויות כמו הנושאים ב"תיקיות" של במחשב. הוא לוקח מידע חדש ומשווה עם מידע הקודם, למה זה דומה. נגיד, בנאדם חווה בעבר חוויה לא נעימה בלילה. המוח מאחסן את המידע כדי שבעתיד אם ילך לקרות אירוע דומה בן אדם יזהה את הסכנה לפני וידע לאגן על עצמו. והינה כעבור זמן מה יש עוד אירוע, אחר לחלוטין, לא קשור לאירוע שהוא חווה בעבר, אבל יש יחידת מידע משותפת (לילה). כל החוויה השלילית של "לילה" נדלקת: סכנה! סכנה! המוח מפענח: אם יש לילה, אמור להיות לא נעים או מפחיד או מסוכן שם. ככל שעובר הזמן ה"תיקיה" עם חוויה לא נעימה בלילה מתמלאת באירועים ליליים נוספים ומתעבה בעוד פרטים. כלומר, החוויות הראשונות שאנחנו חווינו בילדות המוקדמת הם מהווים בסיס לראיית העולם שלנו ולהתנהלות שלנו מולו. זאת מציאות פנימית, סובייקטיבית. ואף אחד לא יכול לדעת איך הילד תופס את המציאות. שמעתם ביטוי שכל אדם מרכיב משקפיים דרכם הוא רואה את העולם. אחד דרך משקפיים ורודות, אחר דרך אפורות. משקפיים ורודות – זוהי מטפורה יפה למה שהמח מציג לנו. אנחנו לא רואים את העולם האמתי. אנחנו משליחים את העולם הפנימי שלנו החוצה ו"מלבישים" את הניסיון הקודם על סיטואציות או אנשים ראליים.
למעשה אנחנו חיים בסרט. אנחנו כותבים את תסריט חיינו, הנחנו הבמאי ואנחנו השחקן הראשי. תגידו: נהדר! אבל לא! אין לנו שליטה על זה. כי תסריט נמצא ברישומים תת מודעים. ואין לנו גישה אליהם. תרשים מוסתר זה קובע התנהלות שלנו בהרבה תחומים בחיינו. דרך ראיה הסובייקטיבית אנחנו בונים מערכות יחסים חברתיים, עסקיים, קריירה, זוגיות.
אנשים הסובבים אותנו נענים להתנהלות שלנו כל אחד מהמציאות הסובייקטיבית שלו. ככה נוצר "מכתוב", גורל, מזל, או איך שתקראו לזה.
בעבודה טיפולית אני מגיעה לתרשים הזה ויחד עם המטופל משנה אותו. כאשר העולם הפנימי משתנה, האולם החיצוני משתנה בהתאם. אם התנהלות של האדם משתנה, התגובות של אנשים הסובבים משתנים בהתאם. פתאום קורים לו דברים אחרים. האדם לא רואה את השינוי בעצמו. והוא חושב שהעולם סביבו השתנה לטובה. מבחינתו הוא נשאר כמו שהיה. האנשים אחרים רואים בו שינוי: "השתנת. מה קרה?"
מה קורה בזמן הטיפול שמשנה את ההסתכלות.
אני עובדת במודל שפיתחתי וקראתי לה "שלושה מוחות". לא המצאתי את הגלגל אלא עשיתי אינטגרציה של כמה גישות טיפוליות. עיקר התובנה שהגעתי אליה הוא שבהתפתחות האנושות עברנו שלבים חשיבה מהותיים.
חשיבה גופנית. גוף זה אינטלקט הישרדותי. יש לו זיכרון, ופתרונות הישרדותיים לכול מצב.
חשיבה רגשית. רגש זה אינטלקט. יש לו זיכרון ופתרונות הישרדותיים לכל מצב חברתי.
ושכל המושכל האנושי. שלאף אחד אין ספק שהוא חכם ולומד וזוכר ושולט ומשפיע. רק להפתעתי גיליתי שהשכל המושכל הוא הכי צעיר והכי חלש משלושת האינטלקטים. שהוא לא ממש משפיע אלא מושפע משני קודמיו הגופני והרגשי אשר מובילים אותנו בחיים ב 94%-96%.
לכן כדי לעשות שינוי בחיים צריך לדבר לא עם המוח החלש, השכל המושכל, אשר משפיע על חיינו 4%-6% אלה עם שני האינטלקטים החזקים – הגופני והרגשי.
כדי לדבר עם שני מוחות החזקים אני מבקשת מבנאדם לשכב עם עיניים עצומות מדברת עם כל אחד מאינטלקטים בנפרד. עם תחושות גופניות, ועם הרגש ומספקת להם פתרונות שהם מבקשים.
כולנו מכירים את דיבור עצמי בעת הצפה רגשית או תסכול. מחשבות בלתי נשלטות עוברות בראש. בדמיון אנחנו מדברים עם אנשים שונים מסביבה קרובה או רחוקה. מתווכחים או מוכיחים משהו. או נכנסים לעמוק מהמחשבה "הייתי בסדר, למה זה קורה לי תמיד?". כל זה דרמות פנימיות. אין להם שום קשר למציאות. כל הדרמות מגיעות מעומקי של תת המודע מאירועים ותמונות מין העבר.
לשם אני חותרת. לתמונות, לאירועים לזיכרונות אקראיים. לפגיעה. לתובנה ראשונה שתשליך על התנהלות, על פרשנות של אירועים הבאים על מערכות יחסים בהמשך החיים. כשאני מגיעה לתמונה מיוצגת מדויק כמו שהיא נצרבת בזיכרון של תת המודע, אני מבקשת לשנות את העלילה. שני מוחות הגופני והרגשי כמה שהם גאוניים ככה הם מטומטמים. הם לא מבחינים בין דמיון למציאות. ודרך הדמיון אפשר לספק להם פתרונות המבוקשים. הם לא מבינים מטפורה. כל אמירה מטפורית הופכת למציאות החדשה. לניסיון חדש. הם מאמינים שככה זה היה באמת.
אחת המטופלות שלי סיפרה שכל מה שהיא ידעה על עצמה, כל האירועים שקרו לה לפני הטיפול עכשיו היא תופסת כאילו הם קרו למישהי אחרת והאמת שלה היא זאת שחוותה בטיפול עצמו. כלומר העלילה החדשה נצרבה לה בזיכרון תת מודעי כאילו היא חוותה אותה מאז ולתמיד.
מה קורה למעשה לאדם שמציאות הפנימית שלו השתנתה? הוא משליך על העולם, על האירועים על מערכות יחסים את הניסיון החדש כאילו ניסיון זה היה לו מאז ולתמיד רק עם סוף טוב. הוא מפרשן את האירועים בצורה אחרת. הוא מתנהל בצורה אחרת. וכתוצאה מכך העולם מגיב אליו בצורה אחרת. בן אדם לא מרגיש שהוא השתנה מכוון שתת המודע ממשיך להוביל את התנהלות שלו מול העולם. אבל מה שהוא רואה בוודאות זה שהעולם השתנה לו. האנשים התחילו להתייחס אליו אחרת. הוא מתחיל לקבל פידבקים: " השתנת. מה קרה?" "אני מדבר עם אדם אחר", "התבגרת ממש".
פתאום, אחרי ניסיונות כושלים רבים ברעיונות עבודה של שנים הוא מתקבל לעבודה לתפקיד ניהולי.
לאחר 5 שנים של מערכת יחסים לא מספקת ואהבה נכזבת היא כבר חשבה "לסגור את הבסטה". פתאום אהוב שלה שפחד להתחייב מציע לך נישואין.
עוד אתמול בוס שלה הודיעה לה על פיטורים. בעלה שינע אותה להפסיק את לימודי תואר באוניברסיטה וללכת לעבוד קופאית בגלל שלא הצליחה לעבור מבחנים. פתאום הצליחה במבחנים ובעבודה במקום פיטורים קיבלה קידום לתפקיד בכיר.
איך זה קרה שהעולם השתנה כלפיהם כל כך מהר? העולם החיצוני השתנה בעקבות שינוי בעולם הפנימי.

מה הבדל בין טיפול פסיכו דינאמי לטיפול במודל שלושה מוחות?
פסיכולוג או מטפל דינמי יודע שמטופל משליך עליו את העולם הפנימי שלו. הוא צריך.
בתוקף תפקידו להבחין בין עולם פנימי שלו לעולם הפנימי של המטופל, לזהות את התכנים תת מודעים ולעלות על מודעות של המטופל. המטופל מקבל פרשנות חדשה והולך הביתה לדבר עם עצמו. באותו עת תכנים תת מודעים של מטופל נשארים אותם התכנים כמו שהם נרשמו בעבר. זהו טיפול תהליכי ארוך טווח. פעם שמעתי מקולגה: "פסיכולוג שמכבד את עצמו לא מבטיח עבודה טיפולית פחות משנה". כתוצאה מטיפול כזה השינוי לא עולה על 4%-6% כיוון שהוא עובד על תודעה מודעת כאשר 4%-6% זהו טווח השפעתה על חיינו. מטרה של טיפול כזה להביא את המטופל למצב תודעתי שולט (בערבון מוגבל) כדי שבפעם הבא כשמטופל ייקלע להצפה רגשית יהיו לו כלים להרגיע את עצמו על ידי שיחות עצמיות לעיתים ארוכות מאד.
לאומת זאת מודל טיפולי "שלושה מוחות" עובד על תודעה הלא מודעת שמשפיעה על חיינו 94%-96%. כאשר מטפל נכנס לתרשים תת מודעי ויחד עם מטופל (כאן הייתי קוראת לו לא מטופל אלא לקוח, כיוון שהוא בא לקבל תוצאה) משנה את התבנית בתרשים בתת המודע. משך הטיפול נמדד על ידי שעות בודדות ולא שנים.
בזמן הטיפול לקוח נמצא בתודעה מלאה ובשליטה מלאה ובהקשבה מרוכזת לתכנים תת מודעים גופניים ורגשיים ומעביר את המידע למטפל. המטפל עושה הבחנה מדויקת על פי תרשים שמייצג את הבעיה ומשנה אותו. למטפל יש אינדיקציה ברורה מתי השינוי התרחש ואם הוא מטיב ללקוח.
אורך הפגישה נע בין שעה לשעתיים. למה לא שעה כמו בטיפול פסיכודינמי קונבנציונלי? כיוון שמטפל אמור להעביר את הלקוח תהליך מוגמר ממצב רגשי גופני ותודעתי לא רצוי למצב רצוי. דמיינו מצב שבתום שעה טיפולית לקוח עדיין נמצא באמצע התהליך ומטפל מפסיק את הטיפול בגלל שהשעה הסתיימה. משמעות הדבר היא בזבוז זמן והשקעה כספית של הלקוח. טיפול ללא תוצאה רצויה מבחינתי אינו טיפול. יתרה מכך, הלקוח יכול להימצא שיא של הצפה רגשית. אסור להשאיר אותו בניקודה כואבת. חייב לסגור. בנאדם צריך להרגיש הקלה מידית כבר בטיפול. הוא הולך הביתה לא מוצף רגשית אלא מחוזק. עם נקודת מבט שונה על חייו מזו שהייתה לו לפני הפגישה.
אני מביאה דוגמה על ידי עדות של לקוחה המשקפת את תהליך הטיפולי מוגמר: "אחרי מפגש אחד בסקייפ לא רק שירד לי לחץ נפשי והתחלתי לישון בלילות שינה טובה אלא בכלל השתנתה נקודת ראיה על חיי."
אחרי טיפול הלקוח הולך הביתה קצת עייף, אך מרוצה.

חייגו לשיחת ייעוץ ראשונית