אין לי מזל

איך משנים את המזל?

מה לא עשיתי – אין לי מזל

שמעתם: "לאדם צריך להיות מזל בחיים. אין מזל, אין מה לעשות. מכתוב."
לעיתים תחושת חוסר אונים גורמת לנו לחשוב שכל מה שלא בידינו זה כנראה מלמעלה, ואין מה לעשות. "לימודים – זה גדול עלי, אין לי כישרון. אקח רף נמוך יותר". "בוס לא יודע להעריך עובדים טובים. הוא אוהב חנפנים. אני לא מתחנף לכן הוא לא מקדם אותי". "אני לא מצליח לגבות כסף. לקוח מתחיל להתווכח אתי ואני מוותר. זה הורג אותי. גם ככה אני מציע מחירים נמוכים. לקחתי קורסים עסקיים, אמון אישי, טיפול פסיכולוגי. לא עזר. כשמדובר בכסף אני נחנק." "אני לא נכנס לתחום הבניה כי יש הרבה אנשים לא הגונים. כולם רוצים לסדר אותי". "יש לי פרויקט רשום בפרטי פרטים, מצאתי אנשים שרוצים להשקיע בו כסף, לקדם אותו, נשאר לי רק ללחוץ על הכפתור ואני לא יכול לא זז, תקוע, לא יכול להניע. למה?" "סיימתי תואר שני בהצטיינות. כמעט 3 שנים לא מוצא עבודה. בראיונות עבודה כמה שאני הייתי טוב מכולם, תמיד היו לוקחים מישהו אחר. אני מיואש כבר".

קריירה, עסקים – זה לא רק כסף. זה מימוש עצמי. זה מעמד חברתי ואישי, זה תחושת הצלחה, זה דימוי עצמי גבוה, זה אנרגיה, זה בריאות, זה תחושת סיפוק, זה חלק לא מבוטל מתחושת האושר.
אם נגיע לרישום בתת המודע נוכל לעשות שינוי בכל תחומי החיים.
אני הולכת לגלות איך הצלחתי לפצח את ה"מכתוב". את אותו הרישום שקובע לנו את ההתנהלות שלנו מול העולם וכיוצא מזה גם את ההתנהלות של העולם כלפינו.

הגורל לא קבוע מראש

אנחנו חיים בעולם סובייקטיבי

אנחנו לא רואים את המציאות. המציאות קיימת, אך אין לנו יכולת לראות אותה. כך המוח עובד.
אני אסביר. המוח מקבל מידע דרך החושים אך אי אפשר לסמוך על המידע שהחושים מספקים לנו. למעשה העיניים לא רואות, האזניים לא שומעות. כנ"ל לגבי שאר החושים. חושים זה רק פונקציה, הם רק קולטנים. אין להם יכולת לפענח את המידע. הם מעבירים אותו הלאה למקום במוח שמעבד את המידע ולמעשה, הוא זה ש"רואה" או "שומע". כשקולטנים (החושים) מעבירים את המידע למוח, רוב המידע הולך לאיבוד. העיניים, לדוגמה, קולטות 10 מיליון יחידות מידע בכל רגע נתון, אך למקום של האחסון והפיענוח מגיעות לא יותר מ- 5-9 יחידות מידע במקרה הטוב. כמעט כלום לעומת כמות האינפורמציה המפורטת של המציאות. המוח לא יכול לאחסן כל כך הרבה מידע אז הוא מסנן, משמיט אותו. 

מה המוח עושה עם כמות קטנה כזאת של מידע? איך הוא מנצל את חלקיקי המידע לצורך הישרדות? המוח תיחכם תהליכי זיהוי על ידי כך שמסדר אותו לפי חוויות כמו הנושאים ב"תיקיות" של במחשב. הוא לוקח מידע חדש ומשווה עם מידע קודם, למה זה דומה. נגיד, בנאדם חווה בעבר חוויה לא נעימה בלילה. המוח מאחסן את המידע כדי שבעתיד ברגע שעומד לקרות אירוע דומה האדם יזהה את הסכנה לפני וידע להגן על עצמו. והנה כעבור זמן מה יש עוד אירוע, אחר לחלוטין, לא קשור לאירוע שהוא חווה בעבר, אבל יש יחידת מידע משותפת (לילה). כל החוויה השלילית של "לילה" נדלקת: סכנה! סכנה! המוח מפענח: אם יש לילה, אמור להיות לא נעים או מפחיד או מסוכן שם. ככל שעובר הזמן, ה"תיקיה" עם החוויה הלא נעימה בלילה מתמלאת באירועים ליליים נוספים ומתעבה בעוד פרטים. כלומר, החוויות הראשונות שחווינו בילדות המוקדמת מהווות בסיס לראיית העולם שלנו ולהתנהלות שלנו מולו. זאת מציאות פנימית, סובייקטיבית. ואף אחד לא יכול לדעת איך הילד תופס את המציאות. שמעתם ביטוי שכל אדם מרכיב משקפיים דרכם הוא רואה את העולם. אחד דרך משקפיים ורודות, אחר דרך אפורות. משקפיים ורודות – זוהי מטפורה יפה למה שהמח מציג לנו. אנחנו לא רואים את העולם האמתי. אנחנו משליכים את העולם הפנימי שלנו החוצה ו"מלבישים" את הניסיון הקודם על סיטואציות או אנשים ריאליים.

גם אתם יכולים להיפטר מחרדות אחת ולתמיד

אלה רבין

למעשה אנחנו חיים בסרט. אנחנו כותבים את תסריט חיינו, אנחנו הבמאי ואנחנו השחקן הראשי. תגידו: נהדר! אבל לא! אין לנו שליטה על זה. כי התסריט נמצא ברישומים תת מודעיים. ואין לנו גישה אליהם. תרשים מוסתר זה קובע את ההתנהלות שלנו בהרבה תחומים בחיינו. דרך הראייה הסובייקטיבית אנחנו בונים מערכות יחסים חברתיות, עסקיות, קריירה, זוגיות.
האנשים הסובבים אותנו נענים להתנהלות שלנו כל אחד מהמציאות הסובייקטיבית שלו. ככה נוצר "מכתוב", גורל, מזל, או איך שתקראו לזה.
בעבודה טיפולית אני מגיעה לתרשים הזה ויחד עם המטופל משנה אותו. כאשר העולם הפנימי משתנה, העולם החיצוני משתנה בהתאם. אם ההתנהלות של האדם משתנה, התגובות של האנשים הסובבים אותו משתנות בהתאם. פתאום קורים לו דברים אחרים. האדם לא רואה את השינוי בעצמו. והוא חושב שהעולם סביבו השתנה לטובה. מבחינתו הוא נשאר כמו שהיה. האנשים האחרים רואים את השינוי שחל בו: "השתנית. מה קרה?".

מה קורה בזמן הטיפול שמשנה את ההסתכלות?

אני עובדת במודל שפיתחתי וקראתי לו "שלושה מוחות". לא המצאתי את הגלגל אלא עשיתי אינטגרציה של כמה גישות טיפוליות. עיקר התובנה שהגעתי אליה הוא שבהתפתחות האנושות עברנו שלבי חשיבה מהותיים.
חשיבה גופנית: גוף זה אינטלקט הישרדותי. יש לו זיכרון ופתרונות הישרדותיים לכול מצב.
חשיבה רגשית: רגש זה אינטלקט. יש לו זיכרון ופתרונות הישרדותיים לכל מצב חברתי.
והשכל המושכל האנושי: שלאף אחד אין ספק שהוא חכם ולומד וזוכר ושולט ומשפיע. 
רק להפתעתי גיליתי שהשכל המושכל הוא הכי צעיר והכי חלש מבין שלושת האינטלקטים. שהוא לא ממש משפיע אלא מושפע משני קודמיו- הגופני והרגשי- אשר מובילים אותנו בחיים ב 94%-96%.

לכן כדי לעשות שינוי בחיים צריך לדבר לא עם המוח החלש, השכל המושכל, אשר משפיע על חיינו 4%-6%, אלא עם שני האינטלקטים החזקים – הגופני והרגשי.
כדי לדבר עם שני המוחות החזקים אני מבקשת מהאדם לשכב עם עיניים עצומות ומדברת עם כל אחד מהאינטלקטים בנפרד. עם תחושות גופניות, ועם הרגש ומספקת להם את הפתרונות שהם מבקשים.
כולנו מכירים את הדיבור העצמי בעת הצפה רגשית או תסכול. מחשבות בלתי נשלטות עוברות בראש. בדמיון אנחנו מדברים עם אנשים שונים מהסביבה הקרובה או הרחוקה. מתווכחים או מוכיחים משהו. או נכנסים לעמוק מהמחשבה "הייתי בסדר, למה זה קורה לי תמיד?". הכל זה דרמות פנימיות. אין להן שום קשר למציאות. כל הדרמות מגיעות מעומקי התת מודע, מאירועים ותמונות מן העבר.
לשם אני חותרת. לתמונות, לאירועים, לזיכרונות אקראיים. לפגיעה. לתובנה הראשונה- זו שתשליך על ההתנהלות, על הפרשנות של האירועים הבאים, על המערכות יחסים בהמשך החיים. כשאני מגיעה לתמונה מיוצגת במדויק כמו שהיא נצרבת בזיכרון של תת המודע, אני מבקשת לשנות את העלילה. שני המוחות, הגופני והרגשי, כמה שהם גאוניים- ככה הם מטומטמים. הם לא מבחינים בין דמיון למציאות. ודרך הדמיון אפשר לספק להם את הפתרונות המבוקשים. הם לא מבינים מטאפורה. כל אמירה מטאפורית הופכת למציאות החדשה. לניסיון חדש. הם מאמינים שככה זה היה באמת.
אחת המטופלות שלי סיפרה שכל מה שהיא ידעה על עצמה, כל האירועים שקרו לה לפני הטיפול עכשיו היא תופסת כאילו הם קרו למישהי אחרת והאמת שלה היא זאת שהיא חוותה בטיפול עצמו. כלומר העלילה החדשה נצרבה לה בזיכרון תת מודעי כאילו היא חוותה אותה מאז ולתמיד.

שינוי מציאות - שלושה מוחות

מה קורה למעשה לאדם שהמציאות הפנימית שלו השתנתה? 

הוא משליך על העולם, על האירועים, על מערכות היחסים, את הניסיון החדש כאילו ניסיון זה היה לו מאז ומתמיד רק עם סוף טוב. הוא מפרש את האירועים בצורה אחרת. הוא מתנהל בצורה אחרת. וכתוצאה מכך העולם מגיב אליו בצורה אחרת. האדם לא מרגיש שהוא השתנה מכיוון שתת המודע ממשיך להוביל את ההתנהלות שלו מול העולם. אבל מה שהוא רואה בוודאות זה שהעולם השתנה לו. האנשים התחילו להתייחס אליו אחרת. הוא מתחיל לקבל פידבקים: " השתנית. מה קרה?" "אני מדבר עם אדם אחר", "התבגרת ממש".
פתאום, אחרי ניסיונות כושלים רבים בראיונות עבודה של שנים הוא מתקבל לעבודה לתפקיד ניהולי.
לאחר 5 שנים של מערכת יחסים לא מספקת ואהבה נכזבת היא כבר חשבה "לסגור את הבסטה". פתאום האהוב שלה, שפחד להתחייב, מציע לה נישואין.
עוד אתמול הבוס שלה הודיעה לה על פיטורים. בעלה שכנע אותה להפסיק את לימודי התואר באוניברסיטה וללכת לעבוד כקופאית בגלל שלא הצליחה לעבור את המבחנים. פתאום היא הצליחה במבחנים ובעבודה במקום פיטורים קיבלה קידום לתפקיד בכיר.
איך זה קרה שהעולם השתנה כלפיהם כל כך מהר? העולם החיצוני השתנה בעקבות שינוי בעולם הפנימי.

מה הבדל בין טיפול פסיכו דינאמי לטיפול במודל שלושה מוחות?

פסיכולוג או מטפל דינמי יודע שהמטופל משליך עליו את העולם הפנימי שלו. הוא צריך.
בתוקף תפקידו להבחין בין העולם הפנימי שלו לעולם הפנימי של המטופל, לזהות את התכנים התת מודעיים ולעלות על המודעות של המטופל. המטופל מקבל פרשנות חדשה והולך הביתה לדבר עם עצמו. באותו עת תכנים תת מודעיים של המטופל נשארים אותם התכנים כמו שהם נרשמו בעבר. זהו טיפול תהליכי ארוך טווח. פעם שמעתי מקולגה: "פסיכולוג שמכבד את עצמו לא מבטיח עבודה טיפולית בפחות משנה". כתוצאה מטיפול כזה השינוי לא עולה על 4%-6% כיוון שהוא עובד על תודעה מודעת כאשר 4%-6% זהו טווח השפעתה על חיינו. מטרה של טיפול כזה להביא את המטופל למצב תודעתי שולט (בערבון מוגבל) כדי שבפעם הבא שמטופל ייקלע להצפה רגשית יהיו לו את הכלים להרגיע את עצמו על ידי שיחות עצמיות, לעיתים ארוכות מאד.

לעומת זאת מודל טיפולי "שלושה מוחות" עובד על התודעה הלא מודעת שמשפיעה על חיינו 94%-96%. 

כאשר מטפל נכנס לתרשים תת מודעי ויחד עם המטופל (כאן הייתי קוראת לו לא מטופל- אלא לקוח, כיוון שהוא בא לקבל תוצאה) משנה את התבנית בתרשים בתת המודע. משך הטיפול נמדד על ידי שעות בודדות ולא שנים.
בזמן הטיפול הלקוח נמצא בתודעה מלאה ובשליטה מלאה ובהקשבה מרוכזת לתכנים תת מודעיים גופניים ורגשיים ומעביר את המידע למטפל. המטפל עושה הבחנה מדויקת על פי תרשים שמייצג את הבעיה ומשנה אותו. למטפל יש אינדיקציה ברורה מתי השינוי התרחש ואם הוא מיטיב עם הלקוח.
אורך הפגישה נע בין שעה לשעתיים. למה לא שעה כמו בטיפול פסיכודינמי קונבנציונלי? כיוון שהמטפל אמור להעביר את הלקוח תהליך מוגמר ממצב רגשי גופני ותודעתי לא רצוי למצב רצוי. דמיינו מצב שבתום שעה טיפולית לקוח עדיין נמצא באמצע התהליך והמטפל מפסיק את הטיפול בגלל שהשעה הסתיימה. משמעות הדבר היא בזבוז זמן והשקעה כספית של הלקוח. טיפול ללא תוצאה רצויה מבחינתי אינו טיפול. יתרה מכך, הלקוח יכול להימצא בשיא של הצפה רגשית. אסור להשאיר אותו בנקודה כואבת. חייבים לסגור. בנאדם צריך להרגיש הקלה מיידית כבר בטיפול. הוא הולך הביתה לא מוצף רגשית, אלא מחוזק. עם נקודת מבט שונה על חייו מזו שהייתה לו לפני הפגישה.
אני מביאה דוגמה על ידי עדות של לקוחה המשקפת את התהליך הטיפולי מוגמר: "אחרי מפגש אחד בסקייפ לא רק שירד לי לחץ נפשי והתחלתי לישון בלילות שינה טובה אלא בכלל השתנתה נקודת הראייה על חיי."
אחרי טיפול הלקוח הולך הביתה קצת עייף, אך מרוצה.

קבעו איתי פגישה

מלאו את הטופס ואחזור אליכם

*לא נעשה שום שימוש במידע, והפרטים האישיים שלכם נשארים חסויים!​

© אלה רבין 2020 כל הזכויות שמורות

Call Now Button
שלחו לי וואטסאפ
דילוג לתוכן