איך לגדל "אריה" שלא יאכל אתכם?

שאלו את הלביא:  את אשת מלך החיות. את חכמה וחזקה. אין מי שיכול להשתוות לך בצייד. אז למה את מביאה רק גור אחד? ענתה הלביא: כי אני מביאה אריה.

עכשיו אני רוצה לדבר על הצלחה של ילדנו כתחושת הצלחה הורית. איך לעשות הפרדה. איך לתמוך נכון. איך דאגת יתר פוגעת בביטחון עצמי של ילדנו המתבגרים. איך לחזק את ילדינו המתבגרים ולא להחליש על ידי דאגה הורית.. נדבר על הכזבות ההוריות כאשר ילדינו לא עונים לציפיות שלנו. איך ציפיות והכזבות הוריות משפיעות על תחושת ביטחון עצמי ודימוי עצמי של הילד המתבגר.

אנחנו נדבר איך לגדל "אריה" שלא יאוכל אתכם. על הצלחה וכישלון. על ביקורת של מבוגרים והתמודדות עם החוצפה של ילדים המתבגרים.

אין אימא שלא חולמת לגדל ילד חזק, עצמאי. לא בהכרח כי אנחנו נרקיסיסטיות אלא כי זהו טבע הדברים. איפה-שהו שם בתת המודע יושבת נוסחה: " ציצה חזקה זוהי הבטחה של המשכיות החיים".

לגדל "אריה" זהו צורך בסיסי תת מודעי

לכן אנחנו בלא מודע תופסים את הצלחות של ילדנו כהצלחות שלנו. זה מקור של מוטיבציה הורית להשקיע בילדים שלהם. ומזה נובעת אכזבה הורית כשילד לא עומד בציפיותינו. איך אנחנו מגדירים לעצמנו את ההצלחה של ילדינו? ציונים גבוהים בבית ספר? מדליות בחוג ספורט? מה יגידו המורים?

פנטזיות הוריות לגבי ילדיהם קשורים ליחסים חברתיים של הורים עצמם: "מה נספר על ילדינו לחברים שלנו? איך הילד שלי אמור להתלבש כדי להיראות יפה מול סובבים אותנו? איך הילד שלי יציג אותי כהורה". בראש של כל אחד מאתנו יש את הפנטזיות לגבי ילדנו. כך אנחנו כביכול "יודעים" איך לחנך אותם. יש לנו את התמונה מה נעשה ומה לא נעשה. אם חווינו תסכול כלשהו בילדות המיוחס להורים, אנחנו בדיוק יודעים מה לא נעשה להם. כלומר, תמונה הזאת היא דיוקנו המיוחל של עצמי. והיא כוללת את החלומות ואת החרדות של עצמנו. "אני חלמתי לשחק בנבחרת כדורגל ולא נכנסתי לליגה בגלל סיבות כאלה ואחרות. הילד שלי יהיה כדורגלן, כדורסלן? זמר? מתמטיקאי? עורך דין? רופא? מנהיג? איפה הוא ילמד?

מצד אחד צריכה להיות תמונה כלשהי מה אנחנו רוצים או מצפים מילדים שלנו. מצד שני, עמדה הזאת- "אני יודע מה נכון לילד שלי"- מהווה מכשול גדול בקשר בין הורים וילדים המתבגרים. אם ילדים לא עומדים בצפיות שלנו, אנחנו מאוכזבים מהם. מבקרים אותם. "אתה יכול יותר". יש לא מאט הורים שמכירים משפט של המחנכת "הוא לא ממצא את הפוטנציאל". "הוא מתעצל". ועוד בגיל ההתבגרות כשילדים מאבדים עניין בלימודים ומחפשים את עצמם ביחסים חברתיים, חרדה הורית עולה. מה יהיה? אנחנו נלחצים ולוחצים. דווקא בגלל עמדה הזאת אנחנו גורמים לילדנו להיכשל ובגדול. דווקא עמדה הזאת פוגעת בביטחון עצמי של ילדינו המתבגרים ושמה חותמת גדולה על נתק המסתמן בינינו לבינם.

ככל שבטחון עצמי של ילד או ילדה יורד ככה הם מעלים אותו בתגובות שליליות התנהגותיות ומילוליות. "עזבי אותי באימא שלך" סיפור אמתי: אימא מתלוננת על הילד בגיל 16 שהפסיק ללמוד. ימים שלמים משחק במשחקי מחשב.  אימא מספרת כי השקיעה בו הכי הרבה מכל ילדיה גם משום שהוא הבכור וגם משום שדומה לה. הוא היה תלמיד מצטיין והיום הפסיק לעשות שיעורי הבית, ציונים שלו ירדו, ימים שלמים הוא לא יוצא מחדרו. במילות שלה, הוא ירד מהפסים, ואכזב אותה. היא מספרת שלא מניחה לו. היא פועלת להצילו ואפילו עשתה במקומו עבודה לפיה בנה נבחן כדי להיכנס למגמה גבוהה בתיכון. היא קיוותה בלבה שהוא יתעשת ויחזור ללמוד כמו פעם, היא חרדה על כך שכאשר הוא יחזור לעצמו הוא כבר לא יהיה בכיתה המתקדמת, ועשתה הכול שילד שלה לא יפסיד. למרות כל ההשקעה המצב רק החמיר "הילד לא עושה כלום ומתחצף ומסתגר בחדר". היא מרגישה שהחלום שלה מתנפץ, מאשימה את עצמה, מאשימה את בעלה, מאשימה את בנה בעצלות ועומדת חסרת אונים.  סיפור לא פשוט.

כולם יודעים שלא עושים מבחן במקום הילד. גם היא יודעת. אבל מבחינתה הוא לא השאיר לה ברירה. מבחינתה הילד תובע וצריך להצילו.mאני רוצה שתהיו אמתיים עם עצמכם. תענו לעצמכם האם הזדהיתם לפחות עם חלק מהסיפור? האם עזרתם לילדיכם לעשות שיעורי בית כשהם היו קטנים? האם ציונים בבית הספר מבחינתכם הם המדד להצלחה? האם פעם אחת לפחות שמתם את העגלה לפני הסוס, מה שנקרא?

למעשה אותה אימא בלי לדעת לא חיזקה את בנה אלא "סירסה" אותו. כדי שילדינו יהיו חזקים אנחנו צריכים לכשל אותם.  ללמד אותם לא את ההצלחות אלא דווקא כישלונות. איך נכשלים נכון. איך מתרוממים מכישלון. איך מחשבים הצלחה ביחס לעצמי. הצלחה היא מוטיבציה ולאו דווקא הציונים. ווינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה הציל את בריטניה והשפיעה על ניצחון של העולם כולו על נצים חווה הרבה כישלונות. הוא הגדיר את המושג של הצלחה. "הצלחה זוהי יכולת לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות".

תומס אלווה אדיסון אחד הממציא הגדול שרשם 1093 פטנטים עשה מעל 1000 ניסיונות כושלים לפני שהמציא את נורת החשמל. אלברט איינשטיין אחד גדולי המדע היה תלמיד בינוני. סביבה גורמת לנו לחשוב שהצטיינות זה מה שעושה את ילדינו חזקים? וזאת טעות. מה הקריטריונים לפיהם הנחנו נדע האם ילדינו מצליחים? לכל אדם יש כישרון משלו ואנחנו נוטים לשיפוט על פי קריטריונים נקבעים מראש.

"אם נשפוט את הדג על פי יכולת שלו לתפס על העצים, הוא יכשל" – אמר אלברט איינשטיין. וזה מה שקורה בפועל. ילדינו נכשלים בגלל שאנחנו לא יודעים איך לגרום להם מוטיבציה. אנחנו מחשבים את הצלחותיהם על פי מדדים מקובלים. האם אנחנו מאפשרים מרחב נפשי להתפתחות? האם אנחנו יודעים להקשיב להם? האם אנחנו יודעים לשאול שאלות נכונות קשורות להתפתחות האישית במקום "מה הציון הכי גבוה בכיתה?"

אם אנחנו במקום לשאול אותו: איך אתה מתכוון לפתח את עצמך, או להשקיע בעצמך? אנחנו נגיד: "אתה יכול יותר, או: אם תלמד יותר – תצליח יותר" – הורדנו לו את המוטיבציה והביטחון. יש הורים שחושבים אם נטיף להם יותר כך הם יקלטו טוב יותר. כך יצליחו יותר. התוצאה בדיוק הפוכה. במקום לאפשר ולהרחיב מרחב פנימי התפתחותי של ילדנו אנחנו מצמצמים אותו. כך מורידים להם בטחון עצמי ואת הרצון לעשות דבר למען עצמם.

אתם מכירים את התופעה כשילד המתבגר רוצה לעשות משהו ואנחנו אומרים לו לעשות את אותו הדבר, הרצון לעשות את הדבר יורד לו, בגלל שאמרנו לו, ועוד מתעצבן. ככל שבטחון של ילדים נמוך יותר כך יש להם צורך לשקם אותו על ידי בוז כלפי הורים ומורים. הם מתעצבנים על חוסר שביעות רצון שלנו, על ביקורתיות. הם לא מבינים ביקורת. מרכז האחראי על ריסון תחושות כישלון וחשיבה חיובית בונה לא בשל עדיין. הם לא מסוגלים להתרומם מהביקורת.

ביקורת של מבוגרים – מורים והורים הם חווים כהקנטה. לכן הם מתחצפים למבוגרים, למורים, להורים. רק ככה הם מחזירים לעצמם תחושת בטחון. "אני עליתי על החזק, משמעות – אני חזק ממנו". איך לתמוך נכון? איך לכשל אותם?

בואו נלמד מהטבע. ראיתי סרטון על משפחת דובים לבנים. דובי הקטן החליק מהקרח לתוך המים ונבהל. קרא לאמו.

דובה זינקה לעזרה וקפצה למים. ופתאום נרגעה. נעמדה מאחוריו של גור ולא עושה כלום. מסתכלת לצדדים. ואז דובי הקטן התאמץ ויצא על הקרח. היא לא דחפה אותו. היא עזרה לו בכך שנתנה לו בטחון ואמון ביכולת שלו להסתדר לבד. בהתנהלות שלה היא כאילו אמרה לו: "אני סומכת עליך" זה מה שילדים שלנו רוצים. שאנחנו נגיד להם שסומכים עליהם. לא לייעץ בלי שהם ישאלו אתכם.  גם ככה הם לא מקשיבים. ברגע שתפסיקו לשטוף להם את המח הם יבואו להתייעץ. וגם כשישאלו אתכם או יספרו לכם, תגידו את דעתכם אך תשאירו להם להחליט. "זאת דעתי, אך ההחלטה היא שלך וגם האחריות שלך". כך יש סיכוי גדול יותר שהם יקשיבו לדעתכם.

אם אין בינכם וילדיכם שיח בכלל, אם יש רק התנגשויות, לכו לטיפול ביחד.

אני יודעת שקשה מאד למצוא את קו האמצע, לא לדאוג מידיי ולא להיות אדיש מידיי.

בעבודה קלינית לא פעם פגשתי מקרים של התקפי חרדה ופאניקה. כאשר בדקתי לעומק התברר שההורים היו מגוננים מידיי דואגים מידיי. דוגמה מחומר קליני: בחור בשנות השלושים סובל מחרדות. לא מצליח ללמוד, ולא ליצור זוגיות ועוד שורה של תקיעויות בקריירה וקשרים חברתיים. אימא שואלת: האם אימא לא אמורה לתת גב לילדים שלה? איך לתת גב נכון?

תתייעצו.

כשאתם מזהים חרדה אצל ילדיכם על תחכו שתעבור עם הגיל. תפנו לטיפול.

אני מטפלת לא רק בילד (מתבגר או בוגר) אלא בקשר שבינו להורים. במערכת משפחתית כולה.

אחת האימהות אמרה לי אחרי טיפול מוצלח: אנחנו כל כך מאושרים! אנחנו מדברים אחרת. מערכת יחסים במשפחה השתנתה. איפה היית לפני 12 שנה?

 

חייגו לשיחת ייעוץ ראשונית