איך לגדל "אריה" שלא יאכל אתכם?

איך לגדל ילד עם ביטחון עצמי

שאלו את הלביאה:  את אשת מלך החיות. את חכמה וחזקה. אין מי שיכול להשתוות לך בצייד. אז למה את מביאה רק גור אחד? ענתה הלביאה: כי אני מביאה אריה.

עכשיו אני רוצה לדבר על הצלחה של ילדנו כתחושת הצלחה הורית. איך לעשות הפרדה. איך לתמוך נכון. איך דאגת יתר פוגעת בביטחון עצמי של ילדנו המתבגרים. איך לחזק את ילדינו המתבגרים ולא להחליש על ידי דאגה הורית. נדבר על האכזבות ההוריות כאשר ילדינו לא עונים לציפיות שלנו. איך ציפיות ואכזבות הוריות משפיעות על תחושת הביטחון העצמי והדימוי העצמי של הילד המתבגר.

אנחנו נדבר על איך לגדל "אריה" שלא יאכל אתכם. על הצלחה וכישלון. על ביקורת של מבוגרים והתמודדות עם החוצפה של הילדים המתבגרים.

אין אימא שלא חולמת לגדל ילד חזק, עצמאי. לא בהכרח כי אנחנו נרקיסיסטיות אלא כי זהו טבע הדברים. איפה-שהו שם בתת המודע יושבת נוסחה: "צאצא חזק זוהי הבטחה של המשכיות החיים".

לגדל "אריה" זהו צורך בסיסי תת מודעי

לכן אנחנו, בלי מודע, תופסים את ההצלחות של ילדנו כהצלחות שלנו. זה המקור של המוטיבציה ההורית להשקעה בילדים שלהם. ומזה נובעת אכזבה הורית כשילד לא עומד בציפיותינו. 

איך אנחנו מגדירים לעצמנו את ההצלחה של ילדינו? ציונים גבוהים בבית הספר? מדליות בחוג ספורט? מה יגידו המורים?

פנטזיות הוריות לגבי ילדיהם קשורים ליחסים החברתיים של ההורים עצמם: "מה נספר על ילדינו לחברים שלנו? איך הילד שלי אמור להתלבש כדי להיראות יפה מול הסובבים אותנו? איך הילד שלי יציג אותי כהורה". בראש של כל אחד מאתנו יש את הפנטזיות לגבי ילדינו. כך אנחנו כביכול "יודעים" איך לחנך אותם. יש לנו את התמונה מה נעשה ומה לא נעשה. אם חווינו תסכול כלשהו בילדות המיוחס להורים, אנחנו יודעים בדיוק מה לא נעשה להם.

כלומר, התמונה הזאת היא דיוקנו המיוחל של העצמי והיא כוללת את החלומות ואת החרדות של עצמנו: "אני חלמתי לשחק בנבחרת כדורגל ולא נכנסתי לליגה בגלל סיבות כאלה ואחרות. הילד שלי יהיה כדורגלן״. או כדורסלן? זמר? מתמטיקאי? עורך דין? רופא? מנהיג? איפה הוא ילמד?

מצד אחד צריכה להיות תמונה כלשהי של מה אנחנו רוצים או מצפים מהילדים שלנו. מצד שני, העמדה הזאת- "אני יודע מה נכון לילד שלי"- מהווה מכשול גדול בקשר בין הורים וילדיהם המתבגרים. אם הילדים לא עומדים בציפיות שלנו, אנחנו מאוכזבים מהם, מבקרים אותם: "אתה יכול יותר". יש לא מעט הורים שמכירים את המשפט של המחנכת "הוא לא ממצה את הפוטנציאל", "הוא מתעצל". 

בגיל ההתבגרות, כשילדים מאבדים עניין בלימודים ומחפשים את עצמם ביחסים חברתיים, החרדה ההורית עולה. מה יהיה? אנחנו נלחצים ולוחצים. דווקא בגלל העמדה הזאת אנחנו גורמים לילדינו להיכשל ובגדול. דווקא העמדה הזאת פוגעת בביטחון העצמי של ילדינו המתבגרים ושמה חותמת גדולה על הנתק המסתמן בינינו לבינם.

ככל שהבטחון העצמי של ילד או ילדה יורד ככה הם מעלים אותו בתגובות שליליות- התנהגותיות ומילוליות כמו "עזבי אותי באימא שלך".

איך לגדל ילד עם ביטחון עצמי

סיפור אמתי: 

אימא אחת מתלוננת על הילד בגיל 16 שהפסיק ללמוד. ימים שלמים משחק במשחקי מחשב. 

היא מספרת כי השקיעה בו הכי הרבה מכל ילדיה גם משום שהוא הבכור וגם משום שהוא דומה לה. הוא היה תלמיד מצטיין והיום הפסיק לעשות שיעורי בית, הציונים שלו ירדו, ימים שלמים הוא לא יוצא מחדרו. במילים שלה- הוא ירד מהפסים ואכזב אותה. היא מספרת שהיא לא מניחה לו. היא פועלת להצילו ואפילו עשתה במקומו עבודה לפיה בנה נבחן כדי להיכנס למגמה גבוהה בתיכון. היא קיוותה בלבה שהוא יתעשת ויחזור ללמוד כמו פעם, היא חרדה על כך שכאשר הוא יחזור לעצמו הוא כבר לא יהיה בכיתה המתקדמת, ועשתה הכול כדי שהילד שלה לא יפסיד. למרות כל ההשקעה המצב רק החמיר: "הילד לא עושה כלום ומתחצף ומסתגר בחדר". היא מרגישה שהחלום שלה מתנפץ, מאשימה את עצמה, מאשימה את בעלה, מאשימה את בנה בעצלות ועומדת חסרת אונים. סיפור לא פשוט.

כולם יודעים שלא עושים מבחן במקום הילד. גם היא יודעת. אבל מבחינתה הוא לא השאיר לה ברירה. מבחינתה הילד טובע וצריך להצילו. 

אני רוצה שתהיו אמתיים עם עצמכם. ענו לעצמכם האם הזדהיתם לפחות עם חלק מהסיפור? האם עזרתם לילדיכם לעשות שיעורי בית כשהם היו קטנים? האם ציונים בבית הספר מבחינתכם הם המדד להצלחה? האם פעם אחת לפחות רתמתם את העגלה לפני הסוס, מה שנקרא?

למעשה אותה אימא, בלי לדעת ,במקום לחזק את בנה – "סירסה" אותו. 

כדי שילדינו יהיו חזקים אנחנו צריכים לחשל אותם. ללמד אותם לא את ההצלחות אלא דווקא כישלונות. איך נכשלים נכון. איך מתרוממים מכישלון. איך מחשבים הצלחה ביחס לעצמי. הצלחה היא מוטיבציה ולאו דווקא הציונים. ווינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה, שהציל את בריטניה והשפיע על ניצחון העולם כולו על הנאצים, חווה הרבה כישלונות. הוא הגדיר את המושג הצלחה: "הצלחה זוהי יכולת לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות". 

תומס אלווה אדיסון, אחד הממציאים הגדולים, שרשם 1093 פטנטים, עשה מעל 1000 ניסיונות כושלים לפני שהמציא את נורת החשמל. אלברט איינשטיין אחד גדולי המדע היה תלמיד בינוני. הסביבה גורמת לנו לחשוב שהצטיינות זה מה שעושה את ילדינו חזקים וזאת טעות. מהם הקריטריונים שלפיהם נדע האם ילדינו מצליחים? לכל אדם יש כישרון משלו ואנחנו נוטים לשפוט על פי קריטריונים קבועים מראש.

"אם נשפוט את הדג על פי יכולת שלו לטפס על העצים, הוא יכשל" 

כך אמר אלברט איינשטיין. 

וזה מה שקורה בפועל. ילדינו נכשלים בגלל שאנחנו לא יודעים איך לעורר בהם מוטיבציה. אנחנו מחשבים את הצלחותיהם על פי מדדים מקובלים. האם אנחנו מאפשרים מרחב נפשי להתפתחות? האם אנחנו יודעים להקשיב להם? האם אנחנו יודעים לשאול את השאלות הנכונות הקשורות להתפתחות האישית במקום "מה הציון הכי גבוה בכיתה?".

אם במקום לשאול אותו: איך אתה מתכוון לפתח את עצמך, או להשקיע בעצמך?״ אנחנו נגיד: "אתה יכול יותר״ או: ״אם תלמד יותר – תצליח יותר"- הורדנו לו את המוטיבציה והביטחון. יש הורים שחושבים שאם נטיף להם יותר כך הם יקלטו טוב יותר. כך יצליחו יותר. התוצאה בדיוק הפוכה. במקום לאפשר ולהרחיב מרחב פנימי התפתחותי של ילדינו אנחנו מצמצמים אותו. כך מורידים להם את הבטחון העצמי ואת הרצון לעשות דבר למען עצמם.

גם ילדיכם יכולים להיפטר מחרדות אחת ולתמיד

אלה רבין

אתם מכירים את התופעה שכשילד מתבגר רוצה לעשות משהו ואנחנו אומרים לו לעשות את אותו הדבר, הרצון לעשות את הדבר יורד לו, בגלל שאמרנו לו, והוא עוד מתעצבן. 

ככל שבטחון של ילדים נמוך יותר כך יש להם צורך לשקם אותו על ידי בוז כלפי הורים ומורים. הם מתעצבנים על חוסר שביעות רצון שלנו, על ביקורתיות. הם לא מבינים ביקורת. המרכז האחראי על ריסון תחושות כישלון וחשיבה חיובית בונה לא בשל עדיין. הם לא מסוגלים להתרומם מהביקורת.

הם חווים ביקורת של מבוגרים, מורים והורים, כהקנטה. לכן הם מתחצפים למבוגרים, למורים, להורים. רק ככה הם מחזירים לעצמם תחושת בטחון "אני עליתי על החזק, משמע – אני חזק ממנו". 

איך לתמוך נכון? איך לחשל אותם?

בואו נלמד מהטבע. ראיתי סרטון על משפחת דובים לבנים. הדובי הקטן החליק מהקרח לתוך המים ונבהל. קרא לאמו.

הדובה זינקה לעזרה וקפצה למים ופתאום נרגעה, נעמדה מאחורי הגור ולא עושה כלום. הסתכלה לצדדים. ואז הדובי הקטן התאמץ ויצא אל הקרח. היא לא דחפה אותו. היא עזרה לו בכך שנתנה לו בטחון ואמון ביכולת שלו להסתדר לבד. בהתנהלות שלה היא כאילו אמרה לו: "אני סומכת עליך". זה מה שהילדים שלנו רוצים. שנגיד להם שאנחנו סומכים עליהם. לא לייעץ בלי שהם ישאלו אתכם. גם ככה הם לא מקשיבים. ברגע שתפסיקו לשטוף להם את המוח הם יבואו להתייעץ. וגם כשישאלו אתכם או יספרו לכם, תגידו את דעתכם אך תשאירו להם להחליט: "זו דעתי, אך ההחלטה היא שלך וגם האחריות היא שלך". כך יש סיכוי גדול יותר שהם יקשיבו לדעתכם.

אם אין בינכם ובין ילדיכם שיח בכלל, אם יש רק התנגשויות, לכו לטיפול ביחד.

אני יודעת שקשה מאד למצוא את קו האמצע, לא לדאוג מידיי ולא להיות אדיש מידיי.

בעבודתי הקלינית לא פעם פגשתי מקרים של התקפי חרדה ופאניקה. כאשר בדקתי לעומק התברר שההורים היו מגוננים מידיי, דואגים מידיי. 

דוגמה מחומר קליני: בחור בשנות השלושים סובל מחרדות. לא מצליח ללמוד ולא ליצור זוגיות ועוד שורה של תקיעויות בקריירה וקשרים חברתיים.

אימא שואלת: האם אימא לא אמורה לתת גב לילדים שלה? איך לתת גב נכון?

התייעצו.

כשאתם מזהים חרדה אצל ילדיכם אל תחכו שהיא תעבור עם הגיל. פנו לטיפול.

אני מטפלת לא רק בילד (מתבגר או בוגר) אלא בקשר שבינו להורים. במערכת משפחתית כולה.

אחת האימהות אמרה לי אחרי טיפול מוצלח: אנחנו כל כך מאושרים! אנחנו מדברים אחרת. מערכת היחסים במשפחה השתנתה. איפה היית לפני 12 שנה?

קבעו איתי פגישה

מלאו את הטופס ואחזור אליכם

*לא נעשה שום שימוש במידע, והפרטים האישיים שלכם נשארים חסויים!​

© אלה רבין 2020 כל הזכויות שמורות

Call Now Button

רוצה גם לשנות את המציאות שלך?

שלחו לי וואטסאפ
דילוג לתוכן